בן פ. גולדמן התייחס לתצלום זה במסמך עבור חנוכת בית "קהילת בני משה". שם המסמך "חנוכת בית קהילת בני משה, כרך 4". חנוכת הבית תוארכה ל-9-11 בספטמבר 1960, י"ז – י"ט באלול, תש"ך. הטכסט שמסר בן מצוי מתחת לזיהוי המצולמים בתמונה.

למרות שציין שתמונה זו צולמה ב-1907, יש בכך, כנראה, טעות, מכיוון שגיזלה גולדמן נישאה ללאופולד גולדשטיין ב-7 במרס, 1907 וילדתם הבכורה, רוז (היושבת על ברכי אמה), נולדה ב-14 בפברואר, 1908. נראה שרוז התינוקת כבת חצי שנה והתינוק אוקו נולד ב-10 במרס, 1908. ולכן, התמונה צולמה, ככל הנראה, בקיץ 1908.

היה זה קשה לזהות חלק מהמצולמים, אך על סמך תאריכי לידה, תארוך התצלום ותהליך אלימינציה של ה"ידועים", אנו בטוחים, במידה רבה, בזהות האנשים.

אגב, בתצלום זה יש 'מעשה הרכבה' מסויים. הדוד בן היה בארה"ב כאשר התמונה צולמה בצ'כוסלובקיה. הוא רצה ליטול חלק בתמונה המשפחתית, ולכן הוא צירף תמונה של עצמו (עומד שני משמאל), ודאג להרכבת תצלום זה. במבט מקרוב, ניתן לראות קו מתאר סביב ראשו של ארתור שממש מתחתיו!

• עומדים: מוריץ גולדמן (1896-1962), בן פ. גולדמן (1889-1967), אנה גולדמן (1893-1980), סלומון גולדמן (1890-1942), ברטה גולדמן (1892-1944), סיגמונד (ז'יגה) גולדמן (1895-1942).

• ישובים על כסאות: מנדל (מנו) גולדמן (1899-1975), ברטה (לבית סטוטר) גולדמן (1890-1944), ארתור גולדמן (1885-1976), רבקה גולדמן (1870-1943) המחזיקה באוקו (מרדכי) גולדמן (1908-1942), יצחק גולדמן (1859-1944) עם ברנט גולדמן (1904-1942) העומד לצידו, גיזלה (לבית גולדמן) גולדשטיין (1888-1942) המחזיקה את התינוקת רוז, לאופולד גולדשטיין (1885-1942), הרמן (הרשל צבי) גולדמן (1898-1944).

• יושבים על האדמה: פרי (פסח) גולדמן (1902-1938) ואלכס גולדמן (1904-1975).

לאחר שהתמונה צולמה, נולדו עוד שתי בנות ובן אחד. בן נוסף, ינו, נפטר בגיל שנתיים (1901-1903).

הערה: אשתו הראשונה של יצחק שטיינר, רוזה (רחל) לבית שטיינר, היתה אחותה הבכורה של רבקה שטיינר. היא ילדה את שלושת הילדים הגדולים: ארתור, גיזלה ובן, אך לצערנו נפטרה בלידתו. כשיצחק נשא את רבקה היא הפכה לאמם בנוסף להיותה דודתם.

הטכסט של הדוד בן:

"למרות שהיו ברשותם אשרות כניסה, שסופקו ע"י אחי ואנוכי ב-1938, הם לא הסכימו להשאיר את ילדיהם מאחור, והחזיקו באמונתם הבלתי מעורערת באלוהים.

עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, כל אחינו ואחיותינו, מלבד שלושה שהצליחו לרדת למחתרת, נלקחו למחנות השמדה. בסוף המלחמה התברר ששבעה אחים, שלוש אחיות, רוב בני זוגם ויותר מ-40 ילדיהם ונכדיהם נספו. אבי, זצ"ל, שלו חי היה כיום בן 100 שנה, נרצח באוקטובר 1944. אמא, "אשת חיל" במלוא מובן המלה, היתה היחידה שנפטרה מוות טבעי. שניהם השליטו משמעת קפדנית ביותר ומעולם לא התפשרו בענייני מוסר, דת, חינוך או חיי חברה.

בשל העובדה שחיינו בכפר קטן, שני מייל מעיר תרבותית בת 5,000 תושבים, למדנו בבית-ספר משלנו, עם מורים משכילים טובים ביותר, שהכינו אותנו לבחינות השנתיות שנערכו בבתי-הספר הכלליים. כל שבת, לאחר התפילה בבית-הכנסת שלנו, אבא היה בוחן אותנו בחומש עם רש"י. היה לנו ספר תורה משלנו, שזכיתי לגלף עבורו את "עץ החיים" (גלילי העץ של ספרי התורה) ואת ה"יד" (המצביעה על מקום הקריאה). מלבד השוחט שהיה לנו, אבא נהג להעסיק בעל תפילה לחגים; בפורים, ה"שחקנים" הטובים ביותר מהישיבה הסמוכה היו מציגים לנו.

בהיותם בעלי מודעות אסתטית גבוהה, הורינו אהבו אמנות; צוירו להם פורטרטים ותקרות ביתנו קושטו ביופי רב ע"י אמנים. האושר הגדול ביותר שלי היה להעניק קישוטים מצוירים או מגולפים לביתנו, לסוכה, לבית-הכנסת וכו'.

אחי הגדול, שכיום הוא בן 75, וקפדן בשמירת מצוות, חי באוסטרליה, שם הוא מקדיש זמן רב מאד לבית-הכנסת.

ב-1931, אשתי היקרה ושלושת ילדיי בילו ארבעה חודשים עם הוריי, שהיו מאד מעוניינים שהם יישארו אתם שנה נוספת. אושרם הגדול ביותר היה לגלות שחינוכם הדתי של האמריקנים בהחלט משביע רצון.

שתהא מנוחתם עדן".